מודעות ?

לואי מתמקם לשינה על קצה המזרון שלי. הוא יודע שאני לא אקום עכשיו שעה שלמה. הוא כבר רגיל. ככלב כל התנהגותו מותנת מהסביבה. כשהוא רעב – הוא אוכל, כשהוא עייף – הוא ישן. כשהוא מזהה את הרצועה הוא קופץ בהתרגשות. אנחנו אומרים שהוא חכם כי הבין שלוקחים אותו לטיול אך למעשה זו רק התניה קלאסית. ואנחנו? במה נבדל האדם מן הבהמה?

היכולת לשמור על סביבה פנימית יציבה ביחס לשינויים שחלים בסביבה החיצונית נקראת הומאוסטזיסלשמחתנו הגוף האנושי ניחן ביכולת גבוהה לשמור על הומאוסטזיס. אם חד תאים יכולים רק לווסת את כמות המלח שנכנס לגוף, אנחנו יכולים לשמור על תנאים אחידים כנגד שלל שינויים, למשל, לטמפרטורה משתנה: אנחנו נזיע אם חם, וניצור רעד שרירים – אם קר.

למזלנו הרב, האיזון נוצר ללא צורך בשליטה מודעת. אנחנו לא צריכים לעשות פעולה מודעת בכדי שקצב הלב יעלה כשנתחיל לרוץ. ירידה בריכוז החמצן בדם תעשה זאת בשבילנו.

אנחנו חושבים שאנחנו נבדלים מן הבהמה בכך שאנחנו בעלי תודעה, אבל כשחושבים על זה, כמה מהפעולות שאנו עושים הן תוצאה של החלטה מודעת, וכמה פשוט – דרכו של גוף משוכלל?

כשנשכב על כיסא נוח מפנק בחוף הים והשמש תקפח מעלינו. חיישנים במקומות שונים בגוף יעבירו מסר להיפותלמוס. בתגובה, כלי דם יתרחבו, העור יזיע, חילוף החומרים יאט וכל זאת ללא בחירה מודעת. אנחנו נחשוב שהמבט שלנו לכיוון הצל הוא בחירה שלנו, כמו גם התנועה לעבר בקבוק המים הקרים. אך עד כמה אלו פעולות מודעות? הנה הצעה אחרת: כמו שזרם עצבי בלתי נשלט גורם לנקבובית העור להפתח, כך זרם עצבי למוח הגדול גורם לנו לחשוב על תחושת הצמא, לעיניים להפסיק להתרכז בספר מולנו ולהתחיל לחפש צל. אנחנו נחשוב שזו פעולה מודעת, אך אולי זו פשוט תגובה אוטומטית של מכונה דור מתקדם לאורך האבולוציה, אשר בדגם החדש שלה מפעילה לא רק מוח קדום אלא גם מוח חושב?

עד כמה תהליכי החשיבה שלנו נופלים בהגדרה של חשיבה מודעת וכמה מהם הם הפעלה של יכולת מתקדמת שנועדה לשמור על הגוף בחיים? סוג של התניה קלאסית?

החשיבה שלנו לא רק מתעוררת כשיש סכנת חיים, היא שם כל הזמן. כשמתבוננים עליה במדיטציה היא מרגישה כמו זרם לא נפסק המשתנה בהתאם למשהו שקשה לשים עליו את האצבע. עכשיו היא שמחה, עכשיו היא מודאגת, עכשיו מתמקדת במה אמר לי הבוקר בן זוגי ועכשיו בתכניות לארוחת הצהרים, מגוון מחשבות שונות כאשר דבר בסביבה לא השתנה! אנחנו עדין יושבים על אותה כרית.

איך השתנו המחשבות?

ויותר מזה – האם באמת בחרנו לחשוב את המחשבות שעלו? או שקודם עלתה המחשבה מסיבה לא ברורה ואז זרמנו איתה. וכשהמחשבה התחלפה, האם זו היתה בחירה שלנו? או שפשוט מצאה חן בעינינו המחשבה החדשה וזרמנו גם איתה.

ואם בחרנו לחשוב מחשבה מסויימת. כמה זמן הצלחנו להחזיק אותה לפני שהיא התחלפה באחרת? כמה זמן אחרי שהתחלפה המחשבה שמנו לב שאנחנו חושבים בכלל על משהו אחר?

לפני הרבה שנים, כשרק התחלתי לתרגל מדיטציה, ניסיתי לספור כמה מחשבות שונות עלו בחצי שעה של מדיטציה. לא רק שלא הצלחתי לספור, היכן שהוא במהלך הישיבה כבר לא זכרתי שאני סופרת.

אם כך – לא רק הזעה או קצב לב אינם בשליטתנו, גם המחשבות הן לא תמיד בשליטתנו. ואם מחשבה היא ביטוי למודעות, האם אנחנו באמת יצורים מודעים?

אנחנו מודעים כי יש לנו את היכולת להיות מודעים. אבל אנחנו חיים טוב מאוד גם בלי ליישם את היכולת הזו. נאכל כשנהיה רעבים, נשתה כשנהיה צמאים, נצעק על מי שמרגיז אותנו.

אולם, אם נרצה נוכל להיות מודעים ולקחת שליטה על החיים שלנו.

מודעות היא יכולת נרכשת. וכדי לחזק את השליטה שלה צריך להשתמש בה יותר ויותר. כמו שאמר הבודהה – כשאתה הולך דע שאתה הולך, כשאתה יושב דע שאתה יושב, כשאתה שוכב דע שאתה שוכב. למעשה כדי ליצור את היכולת לשלוט בפעולות ובמחשבות צריך להיות יותר זמן בשליטה מאשר ללא שליטה. כל פעולה צריכה להיעשות במודעות. יש לרדת מהטייס האוטומטי.

׳בלכתך בדרך, בשכבך ובקומך׳.

כשננסה לשמור על מודעות נגלה שזה יותר קשה ממה שנדמה. התכוונתי לא לכעוס, אך לא הצלחתי. התכוונתי להתרכז בלימוד למבחן, אבל אני מוצאת את עצמי מפנטזת על גלידה.

המזל הוא שלא צריך רטריט או קורס או אפילו מורה כדי לפתח את היכולת. מודעות היא משהו שמתרגלים בכל רגע נתון. מודעות למנח הגוף או לנשימה תוך קיפול כביסה היא דוגמא לאימון. כך גם בזמן הליכה עם הכלב. אימון קשה יותר בשבילי הוא לשמור על מודעות תוך אינטראקציה עם אדם אחר. אני מצאתי שמאוד יעיל לשים שעון שמצלצל כמה פעמים בשעה. לעצור ולהתבונן בנשימה, במנח הגוף, במחשבה. מעבר לפיתוח מודעות בזמן פעולות היום היום, כדאי גם לתרגל מדיטציה בישיבה שקטה על כרית ברגליים משולבות. ללמוד להכיר את התודעה מתוך התבוננות רק בה. 

וכל זאת בידיעה שהמחשבה תברח 100 פעם בשעה, ותגובות שלא נרצה להגיב ימשיכו להופיע על אוטומט, כי זה מבנה האישיות שלנו, וככה אנחנו מגיבים כבר כמה עשורים. וגם היאוש מחוסר הצלחה היא רק עוד אחת מהתגובות האוטומטיות שלנו, וכל שניתן לעשות הוא לשמוע את הפעמון ולחזור שוב ושוב לתשומת לב מלאה לפעולה שמולנו.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *