התקופה היא תקופת קורונה, ורבים נרשמים לקורסי הזום שלי, וזה מאוד משמח. אולם, בכל פעם שאני מקבלת תגובה בסגנון: הקורס נשמע מרתק אבל ׳אני מכירה את עצמי, קשה לי להתמיד׳. קצת נצבט לי הלב כי אני מכירה את הדפוס. אני רוצה לחבק אותן ואומרת – אני חושבת שבדיוק בשבילך נועד הקורס הזה.
ומדוע? בגלל המנגנון שמניע תגובה שכזו, וההבדל בין סטרס רע לסטרס טוב.

אז נכון, לכולנו יש חיים עמוסים ומלאים בתוכן ולפעמים גם בדאגות וקשיים, ובדיוק בשביל זה חשוב ללמוד לנשום באופן שמשאיר אוויר לנשימה. וזה בסדר להתקדם בקצב של הקבוצה ובאותה מידה בדיוק זה בסדר לקחת את הזמן ולהקשיב לשיעורים בקצב שלך, למשוך את התרגול חצי שנה ולא חודשיים ואולי להפסיק באמצע ואולי לחזור אחכ. הכל בסדר. הכל נכון באותה מידה. אז למה בכל זאת יש כאלו שחוששות לקחת על עצמן התחייבות ?

האבולוציה, כמו אמא חכמה, ציידה אותנו במנגנון בריא של דריכות לנוכח משהו חדש. בעידן שלנו ה׳חדש׳ הוא כבר לא רשרוש בעשב שנקשר בתחושת סכנה, אלא אירוע שמפעיל פחד פסיכולוגי. 

תחושת פחד עולה לפני כל דבר חדש, היא כמו הקצנה של התרגשות: מבחן, מפגש עם אנשים חדשים, הרצאה לפני קהל, התחלה חדשה, התחייבות.
יש אנשים שההתרגשות נעימה להם, ויש שחווים פחד משתק. 

מה ההבדל בין שני סוגי האנשים?

היכולת לחוות סטרס כסטרס טוב. קרי – ויסות רגשי. 

מחקרים מראים שויסות רגשי קשור לחוזק של עצב הואגוס. ככל שיכולת עצבית זו גדלה אפשר להשתחרר מהר יותר מתחושה של בהלה או חוסר נוחות ולחזור להרגיש טוב. 

ואיך מעלים את הטונוס של עצב הואגוס? גם על זה למחקר יש תשובה:

תרגילי נשימה  

סוגים מסויימים של תרגילי נשימה, מבחינת מקום, זמן ומספר – כלומר: סוג השרירים המופעלים, הקצב והמקצב מחזקים את הפעילות של עצב הואגוס ותוך מספר שבועות של תרגול מעלים את הכוח שלו להשפיע. עם ואגוס חזק גם נדע לסלוח לעצמנו, כמו שאומר השיר: עדיף כישלון מפואר על חלומות במגרה. 

לדעת נשימה – 8 מפגשים בזום לתרגול פרנאימה ומדיטציה והבנה של הקשר הנוירולוגי והפיזיולוגי של התרגול.

לפרטים נוספים והרשמה – לחץ כאן.