מה משותף לסוואמי ויוקננדה, קורונה, סגר ואימון?

היום, 12 לינואר, מצויין יום הולדתו של סוואמי ויויקננדה. יוגי, מורה וסופר שאני גאה לחשוב עליו כאחד ממורי.
למרות שלימד לפני יותר מ 120 שנה הכתיבה שלו מרגישה לי על זמנית. היא צלולה וברורה, נעדרת את ההגזמה ההודית שלרוב מקשה על הצד רציונלי שלי ומצד שני רוויה בסדר מחשבתי והתבוננות מדעית כאילו ויוקננדה חי בימינו אנו.
את ויוקננדה הכרתי לראשונה דרך ספרו הנהדר Raja Yoga.
אבל בהקשר לקורונה, לסגר, ולהיותינו מתרגלים ׳בעלי בית׳ ומחויבות אני רוצה לציין דווקא ספר אחר שלו – Karma Yoga.

קארמה יוגה היא הסתכלות על עשייה בעולם כאימון. תרגול שכזה, כך מבטיח הסוואמי, מוביל לאותו מקום כמו תרגול מדיטטיבי אינטנסיבי של נזיר במערה.
אפשר להגיע לתרגול מתקדם ולהיוודעות ושחרור אמיתי תוך כדי הכנת סלט או שטיפת כלים.

פעם בכניסה למרכז מסחרי אמרה לי חברה יקרה, שהיא פסיכולוגית ואשת רוח: איזו עבודה נפלאה יש לשומר של קניון הוא יכול לשמח כל כך הרבה אנשים על ידי חיוך. הייתי צעירה ויהירה ולא יכולתי לראות את היתרונות של עבודה שנראתה בעיני משמימה וחד גונית. אולם לאור הבחנתה התחלתי להתבונן בשומרים. ולאורך השנים מידי פעם זיהיתי את אותו אחד שהשהה מבט לעיניו של אדם שנכנס וכיבד את כולם בחיוך חם.

אפשר לחתוך סלט תוך תחושת דכדוך על חוסר זמן לאימון, או רטינה על תחושת ׳המשרתת׳ בבית ואפשר לחתוך סלט תוך תחושת תודה לעולם ולנהנים ממנו על הזכות לאימון. אימון בנתינה, אימון בהקטנת האני על ידי ויתור על הרצונות האישיים אל מול המציאות, אימון בפתחון לב.

אחת הנקודות החשובות שויוקננדה מעלה בהקשר לאופן שבו יש לחיות היא ההבנה שהעולם לא תלוי בנו, ואין לו ולאף אחד שחי בו צורך שנציל אותו. מחשבה כזו היא מוטעית מהיסוד והיא היא מקורה של כל הצמדות (attachment). וזו כידוע היא אם כל הצרות בתפיסה היוגית.

בימים של סגר, כשקשה למצוא זמן לאימון נטול הפרעות, מזכיר לנו ויוקננדה את שכולנו יודעים אבל לפעמים קשה לזכור.
שהאימון הוא בכל רגע, בכל מעשה ובכל מחשבה.
כל כעס שעולה על חוסר בזמן אימון הוא הרמת ראש של האגו ומשיכה של תשוקותיו,
וכל עגבניה שנחתוך היא האימון
וכל נתינה היא זכות להרחבת הלב עליה אין לבקש הכרת תודה אלא שאנחנו הם אלו שצריכים להודות על הזכות לאפשרות לאימון.

ויוקננדה היה תלמידו המפורסם של שרי רמקרישנה. הוא נחשב לאחת הדמויות החשובות בהוראת היוגה במערב. לתלמידיו חזה שלא יגיע לגיל 40.
בשנת 1902, בערבו של יום שיגרתי של תרגול והוראה הוא עזב את העולם תוך כדי מדיטציה. ויוקננדה היה אז בן 39.
.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *