בכנס המוצלח של ארגון מורי היוגה בישראל זכיתי לפגוש לראשונה את ד״ר יוחנן גרינשפון, אדם שהקדיש את חייו לחקירת היוגה סוטרה של פטאנג׳לי כטקסט אך עד כמה שאני יודעת – לא מן הצד של האימון. גרינשפון, בנסיון להראות את חשיבות הטקסט לאימון, שאל את הקהל שאלה מתריסה – האם כשאתם מתרגלים אסאנה אתם מכוונים את ההכרה שלכם אל האינסוף?. (*להזכיר – סוטרה 2.47 התנוחה בהרפית המאמץ, ובהתלכדות עם האינסוף). מיד היו תגובות מתגוננות מהקהל. מישהו אמר: המורה שלי אמרה הרבה פעמים להתבונן אל האינסוף, אחרת אמרה – אני אומרת את זה לתלמידים שלי. גם השאלה וגם התשובות האלו לדעתי מפספסות את הסדר הנכון של הדברים. Liora Amichay שמאחוריה שנים רבות של אימון חכם ועמוק ניסתה לומר בעדינות שהאסאנה לא נפרדת משאר אברי היוגה, גרינשפון לא הבין לגמרי את כוונתה. נוצר הרושם שהוא שבוי בחיפוש ההבדל בין מחשבה נכונה למחשבה מוטעית כאשר פטנג׳לי כידוע מציין שאף אחד מהם הוא לא הדבר אותו אנו מחפשים. האם היוגה סוטרה היא הנחיה לאימון? או מפת דרך המציינת שלבים בדרך לשחרור? אני מוצאת שפעמים רבות אנו מאמינים בשני אך מחפשים ליצור את הראשון. לכל אדם מחשבה אחרת על מהו האינסוף ועל האופן שבו נוכל לכוון את תודעתנו לשם. וכולם נופלים תחת מחשבה נכונה או מחשבה מוטעית או דמיון או אפילו זיכרון. איך מגיעים לאינסוף אם לא מתוך אלו? האם אפשר להתכוונן לשם? אני מקווה שיסכימו איתי חלק מחברי היוגים שתנוחה מסויימת של הגוף הופכת ל׳אסאנה׳, כאשר משחררים את המאמץ להגיע לתנוחה כמו שהיא רשומה בwonabe של תודעתנו. כשהמאמץ הוא שחרור המאמץ כל שנשאר הוא האמצע. באותם רגעים נדירים של אמצע נזהה את התודעה במשהו שאינו מוכר וקשה להגדיר אותו במילים והתחושה היא שאין לו גבולות, לא של זמן ולא של מרחב ולכן נקרא לו במילה – האינסוף.
התנוחה היא לא הכוונת התודעה למה שנדמה לנו שהוא אינסוף. האינסוף, איך שלא נגדיר אותו, צובע את תודעתנו מעצם שהייתה באמצע.
ד״ר יוחנן גרינשפון הוא איש חכם ואני מרגישה שיש לי הרבה מה ללמוד ממנו, והוא צודק לגמרי בנושא הרצאתו, כשהדגיש שהטקסט תורם לאימון, אבל כמו שאמר בעצמו, אין ספק שפטאנג׳לי מדבר מתוך האימון לאנשים באימון.