מערכת העצבים האוטונומית היא חלק ממערכת העצבים ההיקפית אשר מעצבבת את אברי הגוף הפנימיים ואחראית על כל הפעולות הלא נשלטות בגוף.

מערכת העצבים האוטונומית אחראית על וויסות פעולות שאינן מכוונות באופן מודע, כלומר אינן נתונות לשליטת התודעה ונמשכות גם כאשר אדם ישן או מחוסר הכרה. העיקריות שבהן הן: פעימות הלב, קצב הנשימה, הפרשת זיעה, רוק, ועיכול מזון.(6) ויסות הפעולות מתאפשר על ידי איזון בין שתי תת מערכות. אחת מעוררת והשנייה מאטה. קצת כמו גז וברקס ברכב, אך פה רמת הפעילות שמתקבלת היא סכום שני תת המערכות. תת המערכות מכונות המערכת הסימפטתית והמערכת הפאראסימפטתית. הסימפטתית היא המעוררת, והפאראסימפטתית היא המרגיעה.

מערכת העצבים הסימפתטית 

מערכת זו פעילה בעיקר בשעת חירום, לחץ ואיום פתאומי.  היא אחראית להפעלת תגובת הילחם-או-ברח (fight or flight). כדי להבין את פעילות המערכת אפשר לחשוב מה היינו רוצים שיפעל ביתר בגוף כשרודף אחרינו אריה, ומה לא חיוני ועדיף לא להפנות אליו אנרגיה. זה הכיוון אליו פועלת המערכת הסימפטתית. ניתוב של אנרגיה לשרירי השלד, עליה בקצב הלב, לחץ הדם וקצב הנשימה ומצד שני הפסקת פעילויות עיכול והפרשה. באיור למטה יש תאור של רב ההשפעות הפיזיקליות של מערכת זו. 

הפעלת יתר של תגובת “הילחם או ברח” נחשבת לאחד הגורמים האפשריים להתפתחות דחק-כרוני (Chronic Stress), ולמחלות נלוות אליו כגון סוכרת, יתר לחץ דם ומחלות לב או מחלות נפש. לנושא חשוב זה אתייחס בהרחבה בהמשך.

מערכת העצבים הפאראסימפתטית

מערכת זו פעילה בעיקר במצב של מנוחה, ואחראית על מצב של שגרה המכונה rest and digest. היא אחראית בעיקר על פעילות של שימור, עיכול, הפרשה, הגדלת מאגרי אנרגיה, התחדשות של תאים, הפרשת הורמוני גדילה. אפשר לזכור את השם בקלות אם חושבים על המערכת הפאראסימפטתית כהמצאות במצב פרה…

רב אברי הגוף הפנימיים מעוצבבים על ידי עצבים משתי המערכות. עוצמת הפעילות שלהם נקבעת ע״י סך ההשפעה של כל מערכת עליהם. לדוגמה, אם הגוף במצב יותר סימפטתי, למשל בזמן בריחה מאריה, המסר מהמערכת הסימפטתית יגבר על המסר מהמערכת הפאראסימפטתית וקצב הלב והנשימה יהיו מהירים.

אם נרצה להעמיק את ההבנה נסתכל על השפעת כל אחת מהמערכות על איברי הגוף:

המערכת הפאראסימפטתית, המרגיעה, תגביר הפרשת רוק ודמעות, תאפשר לשרירי האישון להרפות, לשריר הלב להוריד קצב ועצמה, דרכי הנשימה יכולים להתכווץ, מערכת העיכול תפעל לפירוק מזון, והכבד לאגירה של סוכר כגליקוגן וברקמות השומן יצטבר הסוכר לשומן. יש כיווץ של שלפוחית השתן כדי לאפשר ריקון שלה.

המערכת הסימפטתית, הנדרכת כתגובת סטרס, מפעילה את אברי הגוף בצורה ההפוכה: האישונים מתרחבים לאפשר כניסת אור וראיה טובה יותר למרחק. האנרגיה מושקעת לכיוון של דריכות. אין זמן להפרשת דמעות והפרשת רוק. קצב הלב ועוצמת כיווצו עולה, קצב הנשימה עולה, יש ירידה בתנועתיות של מערכת העיכול, יש הרחבת שלפוחית השתן להחזקת שתן, כי אין זמן לשחרורו. מערכת החיסון עובדת ביתר, והאדרנל, אשר מעוצבב רק ע״י מערכת זו, מגביר הפרשת הורמוני סטרס.

כשמסתכלים על פעילות האיברים בצורה כזו, אפשר להבין מדוע הפעלה יתרה של אחת המערכות על חשבון

• כל אברי הגוף הפנימיים מעוצבבים ע״ שני סעיפים של מערכת העצבים האוטונומית (פרט לאדרנל המעוצבב רק ע״י המערכת הסימפטתית).
• הסעיף המעורר שלמערכת העצבים האוטונומית הוא המערכת הסימפטטית. מערכת זו מופעלת במצב עקה, אז היא מפעילה את מנגנון fight or flight, המכין את הגוף לפעולה להגנה על חייו בעזרת הגברת פעולות כמו קצב הלב, לחץ הדם וקצב הנשימה, זרימת הדם לשרירים ובעזרת הפרשת הורמוני סטרס. מנגד מדוכאות פעולות שאינן מצילות חיים כמו עיכול או ריפוי וחידוש רקמות.
• בזמן מנוחה דומיננטי הסעיף המרגיע של מערכת העצבים האוטונומית, הסעיף הפאראסימפטתי, אז יש האטה של פעילות הלב והריאות ועלייה בזרימת הדם למערכות העיכול, פינוי הפסולת, השיקום והרביה.

כדי להקל על המשך הקריאה, נפשט את התמונה לנטייה ימינה מול נטייה שמאלה. כאשר:

לפעילות תקינה של הגוף יש צורך באיזון בין שתי המערכות, אולם זה לא תמיד המצב. והסיבה לכך היא שהגמישות של המערכת היא גם החולשה שלה. גורמים רבים יכולים להשפיע עליה, הן מתוך הגוף והן מבחוץ ולהסית אותה ימינה או שמאלה. חוסר האיזון אולי הנפוץ ביותר הוא סטרס. השארות יתר במצב סטרס, מבלי חזרה מהירה למצב המרגיע יתיש את המערכות שעובדות בעודף כמו הלב או הלבלב, ויגרום לירידה בתפקודים של מערכות שפעילותם הואטה, כמו מערכת העיכול. היום הרפואה מכירה בקשר בין סטרס כרוני למחלות, לרבות מחלות נפש.
לתרגילי נשימה יש את היכולת להעביר את מערכת העצבים בין שני מצבים אלו, ולכן יכולים לשמש ככלי לאיזון ועזרה בריפוי. על כך בהמשך.