מחשבות על כאב כרוני ומודעות

אם נחבוט בטעות את המרפק בחפץ קשיח נרגיש תחושה חדה של כאב. זהו כאב אקוטי. פתאום המרפק שהיה סתם אזור בגוף מרגיש ענק, והתודעה מלאה כולה בתחושות שבו: כאב, פעימות, התנפחות. לעומת כאב אקוטי, בכאב כרוני ארוך שנים, אני מוצאת שאנשים דווקא מודעים פחות לאזור הכואב. אמנם הם חווים כאב באזור באופן כללי, אך היכולת שלהם להתבונן במקום בצורה מודעת או להרגיש אותו בזמן תנועה נמוכה מהממוצע. ביקשתי מתלמידה להניח את היד מתחת לגב התחתון בזמן שכיבה על הגב. המטרה הייתה לגרום לה להרגיש איך המגע של הגב עם היד מוגבר בזמן נשיפה והכנסת הבטן. זה לא עוזר היא אמרה. אני לא מרגישה את הגב התחתון. זה חור שחור עבורי.

חורים שחורים כאלו בגוף אני זוכרת מתרגול מדיטצית ויפאסאנה. במדיטציה כזו עוברים תודעתית על תחושות הגוף מהראש לכף הרגל. בקורס ויפאסאנה הראשון שלי מצאתי שישנם איזורים בגוף שאני לא מרגישה, או מרגישה רק באופן כללי. תחושה עמומה בלבד או תחושה של אזור נרחב מבלי יכולת לרדת לפרטים. לאט לאט עם האימון גברה המודעות לאותם אזורים, והם חזרו להיות עשירים בתחושות.

לפי הפסיכיאטר Bessel Van Der Kolk  בספרו The Body Keeps The Score, אזורים בגוף שנפגעו ממשיכים להעביר מסר עצבי למוח אך הוא לא עובר מגזע המוח אל המוח הגדול. יכולה להיות לכך סיבה אבולוציונית. תחושת כאב היא סימן לכך שאיבר נפגע. אז חשוב לעצור ולטפל בבעיה. המסר מהגוף למוח נחווה בתודעה ככאב חריף. אולם, לאורך זמן, אם הבעיה לא יכולה להיפתר אולי עדיף להקטין את המודעות אליה כדי להמשיך בחיים. ייתכן וזה המנגנון. הצרה היא שמטרת המנגנון היא התקיימות – אכילה, שתיה ותנועה, ולפעמים המחיר הוא ירידה באיכות החיים.

יכולה להיות לכך השפעה גם ברמה נוספת: אמנם יתכן והמוח הגדול מנסה לנטרל את המודעות לתחושות מהאזור, אבל המסר העצבי עדין מגיע למערכת הרגשית (המערכת הלימבית). ההשפעה שם יכולה להשפיע בצורה לא מודעת. כמו עליה ברמת הסטרס, עליה ברגישות לגירויים ועוד. 

לפי באסל ואן דר קולק החזרה של החישה היא נקודת המפתח לתחילת תהליך הריפוי. אפשר לחשוב על זה כך: נוכל לשנות יציבה רק אם נהיה מודעים למה שלא ישר. נוכל להרפות אזור תפוס אם נרגיש את המתח. ניתוח גב לניקוי הדיסק הפרוץ יהיה בגדר הקלה זמנית אם היציבה לקויה. אם לא נשנה את היציבה שמראש גרמה לדיסק לפרוץ יש סיכוי טוב שהכאב יופיע שוב בעתיד. על מנת להתחיל ולשנות את היציבה יש צורך בחיזוק שרירים והגמשתם אך גם בפיתוח מודעות ליציבה.

ביוגה האימון הגופני (אסאנה) מתבסס על מודעות למנח הגוף ולתנועה. ההתמקדות בקשר בין התודעה לגוף היא אולי אחד ההבדלים המרכזים בין יוגה לאימון גופני אחר. 

אסאנה היא כלי המאפשר חיזוק של הקשר בין הגוף לתודעה. יש תנוחות בשכיבה, בישיבה, בעמידה ובתנועה. המגוון מאפשר תרגול של כל טווח האפשרויות.

מדיטציה גם היא כלי להגברת המודעות לגוף. בויג׳נאנה יוגה אנחנו מתרגלים just sitting. במדיטציה כזו יעלו לתודעה האזורים הכואבים והמודעות אליהם תגבר. יש אנשים שמדיטציה כזו מתאימה להם מאוד. לאחרים אני מוצאת שויפאסאנה היא כלי יעיל בהעצמת מיפוי הגוף.

על פרנאימה אפשר להסתכל ככלי טיפולי. שימוש בנשיפה ככלי להרפיה והרגעה נמצא יעיל אצל מתרגלים, והוכח ככזה גם מחקרית. תרגול נכון של נשימה בזמן תנועה מאפשר שימוש בגוף האוויר ככלי לייצוב (לחץ חיובי בחללי הגוף). הייצוב מהווה הגנה על אזורים חלשים, כמו חוליות או שיכמה, אשר נוטים לשאת בנטל של יציבה לקויה.

ויחד עם אסאנה, פרנאימה ומדיטציה יש צורך גם בהבנה. הבנה שיש דברים שלא נפתרים עם תרופה, הבנה של חשיבות המודעות, הזמן וההתמדה. זו לא היוגה שמרפאת, הריפוי נובע מהבחירה של האדם לאמץ את העקרונות ככלי והוא זה שירפא את עצמו.

יוגה יכולה לשמש ככלי טיפולי גם לכאב אקוטי . לתרגול חשיבות רבה בחיזוק והארכה של הגוף, אולם אני רוצה להתייחס כאן דווקא למרכיב של המודעות. מספר שנים התאמנתי עם דלקת פרקים. אני לא מאחלת לאף אחד את הכאבים, אך הכאב טמן בחובו גם צד חיובי. מצאתי שהסתכלות מרוחקת אך ממוקדת בכאב בזמן אסאנה הגבירה את המודעות לישר דרך זיהוי הסטייה מהישר, שכן ברגעים של הנחה לא מדוייקת של המפרק הכאב התגבר. כך הכאב הפך למצפן.

כבר כמה שנים שאני לא סובלת יותר מכאבים, אבל החיפוש התמידי לדיוק נשאר. הפחד מהכאב קיבל כיוון חיובי בזכות ההוראה הנפלאה שקיבלתי, אשר הדגישה את הצורך בהקשבה לגוף. זוהי המתנה שהמחלה השאירה לי. ואחת ההמתנות של האימון.

לטיפול בכאב כרוני יש צדדים רבים. כאן התייחסתי להגברת הקשר בין הגוף למוח הגדול באמצעות מודעות. בהמשך אוסיף על הקשר בין כאב כרוני למערכת העצבים האוטונומית וכן לקשר בין כאב כרוני לגמישות המוח. אם למישהו יש זוית אחרת להתבונן על כאב כרוני, אשמח לשמוע.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *