מה שהזחל מכנה “קץ העולם”, מכנה המאסטר ״פרפר” (ריצ’רד באך)

כל חיה בטבע מתוכנתת לשמור על ערך החיים של עצמה. אפילו זחלים. הפחד למות הוא אוניברסלי. ולכן גם הפחד מהלא נודע.
אם לזחל הייתה מודעות, הוא בטח היה מפחד מהכניסה לגולם. כולנו יודעים שזחל הוא כבר לא יצא משם.

כשהייתי ילדה גידלתי פרפרי משי. אחת השאלות שסיקרנו אותי עמוקות היתה האם אותו ׳אחד׳ שנכנס לגולם הוא גם אותו ׳אחד׳ שיוצא. ואם כן: האם הוא יודע..
אם זחל היה יודע שיצא כפרפר בעל יכולות-על ביחס לזחל, האם הוא עדיין היה מפחד?

זמן..

יום ההולדת שלי. עוד שנה חלפה…
כבר כמה שנים שאני מסתכלת על גיל 50 מלמעלה. מסביבי כבר יש שיחות על תסמיני גיל המעבר ואני מניחה שזה בטח יגיע מתישהו. בקרוב.
שכן גם עם הקפדה על פעילות גופנית, תזונה, הרבה תרגילי נשימה ומדיטציה – הזמן הוא בלתי מנוצח.
אני שואלת את עצמי אם חוסר העניין שיש לי בדיון המרתק על ׳כן הורמונים או לא הורמונים׳ הוא התכחשות למציאות, או שזה באמת ובתמים לא מעניין אותי.
אני רופאה ותרופות הן חלק מקו המחשבה שלי. אבל אני גם יוגית.
עכשיו כבר מדברים על הורמונים חלופיים עוד לפני הופעת גיל המעבר. יש דיבורים על גיל 35. קונספירציה של חברת תרופות? הצלה מבורכת של המין הנשי? לקראת יום ההולדת הפסקתי לטמון את הראש בחול ונכנסתי לקרוא. חלקית.

המובן מאליו

הסקרנות המדעית שלי כבר כילדה גרמה לי לפתוח את אחד הגלמים. היה שם בליל לא ברור שלא היה זחל ובטח לא פרפר. אם נסתכל על תהליך השינוי באמצע שלו, בטח נראה כאוס מוחלט. הרי ברור שמעברים דרמטיים הם סוג של רעידת אדמה.

התשובה היא בבחירת השאלה 

בחרתי לשאול שאלה אחרת. לא מה הנזק באיבוד הורמוני המין בגיל המעבר וגם לא מהם היתרונות והחסרונות של לקיחת הורמונים.
התמקדתי בפרפר ולא בגולם.
השאלה שבחרתי להתעמק בה היא: איזה שינוי קיים במוח אחרי שנגמר גיל המעבר.
התשובה היא מעניינת. מסתבר שכמה שנים אחרי שמסתיימת הדרמה, נולד מוח חדש. הוא מתארגן אחרת בשנות השינוי עד כדי כך שהוא שונה מהקודם. יציב יותר, חכם יותר.
גם ההורמונים שחסרים, מתחילים להיווצר, קצת אחרת וברקמות אחרות בגוף. אבל זה לוקח זמן.

נשים הם יותר מסכום האבולוציה של המין שלהן.

מסתבר שבטבע כל הנקבות נשארות פוריות עד סוף חייהן. כולן חוץ מנשים וכמה זנים של לווייתנות. 

לכאורה אין בזה היגיון אבולוציוני: אם את כבר לא מעמידה צאצאים, למה שתמשיכי לנצל את משאבי הקבוצה?

אבל באותם לווייתנים, הנקבות הבוגרות האלו הופכות להיות מובילות הלהקה. יש להן ניסיון, ידע שנצבר על פני שנים והסתכלות כוללת ורחבה.

כנראה שלנקבה המבוגרת יש, אחרי הכול, ערך אבולוציוני חשוב. 

הפחד לאבד את מה שהיה ברור לגמרי. הסבל מתקופת המעבר הוא לפעמים קשה ומתסכל. וגם הניסיון של הרפואה לעזור הוא ברור ולגיטימי. אין רע בטיפול הורמונלי חלופי ובוודאי שאין לי עניין לשפוט אישה שבוחרת בו או בוחרת שלא.
תודה לאנושות ולרפואה המודרנית על היכולת להציל מסבל ולתת לנו בחירה.

אבל אותי סיקרנה שאלה אחרת:

האם בתוך הרצון להקל על הקושי ולשמר את מה שהיה, אנחנו עלולות לפספס משהו ממה שהשלב הבא יכול להביא איתו?

אולי לא מעט.

אם לא נאפשר את המעבר הטבעי, את הסדר הסמוי שבכאוס, אולי נפסיד את היכולת לצאת מהצד השני עם כוחות-על: בעלות תודעה רחבה שלא מוגבלת על ידי אגו הישרדותי וסערות ההורמונים. שלוות יותר.

הפוטנציאל

אולי אני טועה, מה אני יודעת, אני עוד כל כך צעירה. 

בעיני, חיים חדשים ומבטיחים עומדים בפתח. אם נתארגנה כראוי.
אלו שנים עם פוטנציאל, והעתיד מותנה בניווט שאבחר לעשות בתוך הסערה הבלתי נמנעת.
המוח הוא גמיש. הגמישות מאפשרת לו להתפתח לכיוונים שונים. מה שנתרגל יתחזק. מה שנשמיט, יחלש. זה נכון תמיד אבל בתקופה הזו המוח כנראה עוד יותר פתוח לשינויים. 
אם פחד מוביל אותנו המוח יתחזק לכיוון של פחד.
אם נחווה שוב ושוב כעס ושנאה – זה יהיה התקליט של המשך חיינו.
אם נתרגל שלווה, מודעות ופתיחות לעצמנו ולאחרים – ננצל את הרוח הגבית לשינוי מעצים ומאדיר מתוך הזכות האבולוציונית שלנו כנשים.

ניצול הפוטנציאל של השינוי הוא עבודה קשה, אבל אני חושבת שאם נחיינה נכון את השנים האלו נוכלנה לבנות מוח אחר. מואר יותר. רוחני יותר. שליו יותר.
הזחל עובר שינוי דרמטי בתוך הגולם. גם אנו הנשים, אבל לנו יש את הכוח לקבוע את עתידנו.
השנים של השינוי הן זמן לעבודה עצמית.
אני מתכוונת להשקיע ורק הזמן יגלה מי תצא מהצד השני של הגיל הזה.
יומולדת שמח לי.