השבוע נוסף לפעילות היומית שלי סוג חדש של תרגול. יתכן ומי שמכיר אותי יתפלא לשמוע שלא מדובר באסאנה מורכבת, גם לא בתרגיל נשימה מאתגר או אימון מוחי חדש. ממש לא. אני גאה לציין שהשבוע התקנתי את אפליקציית Candy Crush.
מאז angry birds אני נמנעת מלהתקין אפליקציות משחק. חבל לי על הזמן. אבל עכשיו כשהבנות שלי טיינג׳ריות עם עולם מדיה עשיר משלהן אני משתדלת מפעם לפעם לזרום עם רוח הבית. טיק טוק הוא מעבר ליכולת שלי, אבל הקמבק של קנדי קראש הוא זמן משפחתי נחמד. אז אמנם המשחק נועד להעביר את הזמן אבל המוח היוגי המתבונן שלי לא יכול לכבות את עצמו גם מול ממתקים מתפוצצים. אז הנה מספר מסקנות על אימון בקנדי קראש:

1. נשימה

אני אתחיל מהסוף. הנשימה שלי נעצרה.
אולי לקחתי את המשחק קצת יותר מידי ברצינות ולכן באופן לא מפתיע מצאתי שהנשימה שלי נעצרת במהלך רוב המשחקון. המשחקונים קצרים מאוד ועצירת הנשימה לא מאתגרת את הגוף אך היא כן יוצרת ריכוז. מתוך שני סוגי עצירת הנשימה (זו שבסוף שאיפה וזו שבסוף נשיפה), בזמן המשחק העצירה הייתה בסוף הנשיפה. בשפת היוגה היא נקראת קומבקה ריקה. בעצירת נשימה כזו אפשר לשמור על ריכוז ארוך מבלי להכנס ללחץ. אולם אחרי זמן מה חוסר הנשימה גורם לחוסר נעימות שמתבטאת ברצון להפסיק את הפעילות הדורשת הריכוז.
קל לראות זאת על ילדים עם קושי בקשב וריכוז. זה נראה כאילו המשימה גורמת להם לקפוץ אבל אולי זו דווקא התחושה הלא נעימה שעולה מהגוף שעצר את כניסת האויר. למדו אותם לנשום ואתם צפויים לגלות שהריכוז משתפר.
חוסר סבלנות כזה לא קורה במשחקון קצר כמו קנדי קראש, אבל בין המשחקונים אפשר היה לזהות שהנשימה נהיית ארוכה כדי פצות על הפסקת הנשימה. שאלתי את עצמי אם יש אנשים המפצים על הפסקת הנשימה לא בנשימות ארוכות אלא בנשימות קצרות ומהירות. נשימה כזו תספק חמצן, תגביר את ההתרגשות אך גם תגביר את הנזק שמשחקים כאלו יוצרים במערכת העצבים.
הנשימה במשחק היא אי רגולרית, ואנחנו מתמכרים ונהנים. הפופולריות של המשחק היא ההוכחה שאנחנו נהנים יותר דווקא מהעירנות, מגירוי החושים ותחושת הסיפוק הממכרת מאשר מרוגע ושלווה.

2. הגוף
לאורך משחקון אפשר להרגיש איך הגוף מגיב לריכוז. אצלי הביטוי היה במתח בשרירים שמתחת ללסת ובצוואר. לא משנה כמה הירפתי את האזור בין המשחקונים, מיד עם תחילת המשחקון הבא המתח חזר. מתח שרירי וריכוז קשורים זה לזה. לא פלא שבעיות צוואר, לסת ושכמות מאפיינות את העידן המודרני.

3. התודעה
כמה קשה להביא את עצמנו לשבת למדיטציה לאורך זמן, כמה קל להמשיך ולשחק קנדי קראש ללא הפסקה.

4. חושים
יש משהו בעושר הצבעים, ברטט ביד, בפיצוצים המפתיעים שממלא בהתרגשות. חושים הם מרכיב כל כך מהותי באישיות שלנו ולרוב אנחנו לוקחים אותם כמובן מאליו. ריכוז בחושים הוא חוויה מעצימה. תודה קנדי קראש על התזכורת.

5. התמכרות
ההתמכרות באה לידי ביטוי בשני כיוונים. הראשון הוא התשוקה לשחק עוד משחקון ועוד משחקון. השני הוא שמספר פעמים במהלך היום המחשבה על המשחק תעלה בראש. גם אם אנחנו לא מאלו ששמים לב למחשבות במהלך היום, נוכל לזהות את התוצאה שלהן. היד תרים את הטלפון ותפתח את המשחק שוב ושוב. ייצרני המשחק הביאו את הבנת הפסיכולוגיה האנושית לדרגת אומנות אותה הם מנצלים לטובת שתיית זמן מהציבור. קשה לעמוד בפני התניות שנוצרו בתודעה. (על כך בהרצאה הקרובה: נוירולוגיה של הסמסרות)

6. חזרה לנשימה

מה שלא הצלחתי להבין הוא איך אמא אבולוציה בנתה אותנו כך שכשאנו דרוכים הנשימה מפסיקה. איפה הייתרון האבולוציוני שבחוסר אויר? חשבתי שאולי מליוני שנות אבולוציה לא נועדו להכין אותנו למשחקי מחשב. היתרון בהפסקת הנשימה הוא לדעתי שאין רעש בראש ואפשר להחזיק ריכוז מחשבתי בקלות רבה יותר, אולם האבולוציה כיוונה לרגעים קצרים של החלטה – לרוץ ימינה או שמאלה, לחבר את הכידון עם חוט או להשחיל חוט במחט ולא לקחה בחשבון מבחן בגרות של 3 שעות. עצירת נשימה לאורך זמן מכניס את הגוף למצוקה גופנית ונשימתית ולכן חייבים לדעת לקחת הפסקות.
ניסיתי לשחק תוך כדי הליכה. הנשימה נעצרה פחות. אולי ריכוז בתקופה הפלאוליטית שהיה קשור בשרידות לא גרם לכזו עצירת נשימה. אבל הקיפאון הגופני בסטטיות של העולם המודרני מעביר אותנו את הגבול בין fight or flight ל freeze.
אחת ההמלצות הרווחות היא לקחת מספר דקות הפסקה אחת לשעה לטובת מעט פעילות גופנית.
אני רוצה להציע עוד הצעה פשוטה שיכולה לעזור להכניס אויר לגוף ולבטל במהירות רבה יחסית את ההתכווצות הנוצרת מעצירת הנשימה בריכוז.
ברגעים של רגיעה קלה בזמן עבודה מרוכזת אפשר לעצום עיניים להיות לרגע מודעים לנשימה. להרחיב את הנחיריים לאורך השאיפה. לשחרר אותם חזרה עם הנשיפה. קחו רגע לנסות. לאורך מספר נשימות תגלו שבית החזה מתרחב מאוד והרבה אויר זורם פנימה. משב הרוח מרענן וסף המתח יורד מידית.

7. מנוחה מוחית? ממש לא.
הבעיה הגדולה בעיני במשחק היא העובדה שאנחנו בוחרים לשחק אותו כמנוחה. הטקסטים היוגים מלמדים אותנו שהגוף זקוק למחזורים קצרים של פעילות מלווה במנוחה. קל לראות את המחזוריות הטבעיות הזו אצל תינוקות קטנים.
גם אצלנו אחרי פעולה פיזית או עבודה הדורשת ריכוז לאורך מספר שעות יגיע רגע שנרצה לשבת עם כוס קפה ולנוח. עבור המוח רגיעה מתבטאת בשקיעה במחשבות. בשנים האחרונות מנוחה גופנית ומנטאלית כזו בדרך כלל לא כוללת שקיעה סתמית במחשבות. לרוב נמצא את עצמנו מרכזים את המבט בצג הקטן. לשחק קנדי קראש בזמן הפסקת קפה נתפס לנו כאנתחתא מפעילות אבל עבור המוח והגוף זו לא מנוחה. זו דריכות של ממש. גם אם אתם מהסוג שפשוט מפעיל את האצבע ללא מחשבה המשחק הוא דריכות. המיקוד של העיניים, הפתעות החושים, כל אלו מונעים את המנוחה החשובה מהמוח.
ימים ארוכים של פעילות ללא רגעי מנוחה משמעותיים גורמים לעומס הולך ומצטבר, לפעמים פשוט נרגיש שאנחנו מחכים לסוף שבוע, לפעמים התשישות תכריע את הגוף למחלה. יש אנשים שיתחילו לחוות את העומס כהתקפי מיגרנה או חרדה. כך או כך סטרס הוא לא טוב לא לגוף ולא למוח. לעיתים סטרס הוא לא תוצאה של מה שאנחנו עושים אלא הרצף של הפעולות הדרוכות ללא הפסקה ביניהם.

בעידן המודרני זו משימה לא פשוטה למצוא את רגעי המנוחה במהלך היום. זה אולי אחד האתגרים הבריאותיים והנפשיים הגדולים ביותר שלנו. משחקים כמו קנדי קראש, סרטוני טיק טוק, אינסטגרם ופייסבוק הם כולם שותי זמן פנוי שאנו חושבים עליהם כמנוחה. אבל הם לא. והגוף והמוח זקוקים לדקות המנוחה האלו.

הרגלים קשה לשבור. אנחנו צרכני ג׳אנק פוד תודעתי, מכורי instant reward בצורת מסך. לכן חשוב לקחת מספר דקות בסוף הצפייה, בסוף המשחק. לעצום עיניים, להרחיב את הנחיריים ולנשום מספר דקות נשימה ארוכה ומודעת.

המשך חיים מודרנים מהנים לכולנו.

״הכל אימון והאימון בכל״ -לקוח מתוך Moon in a Dewdrop, מאת מאסטר הזן דוגן.