אחד הדברים הנפלאים ביוגה הוא שאנחנו לומדים להכיר את עצמנו. לומדים להתבונן בזה שאנחנו קוראים לו ׳אני׳.
אנחנו לומדים להכיר תגובות למצבים בחיים, אנחנו מזהים תכונות אישיות.
בהמשך אנחנו מבינים ששום דבר לא קבוע וגם מה שזיהינו בעצמנו משתנה עם הזמן או הסיטואציה.
זו לא הבנה מובנת מאליה.
כמו שמתאר משל הזן הידוע על האדם שנכנס לנהר פעמיים.
הוא יכול להבין שבפעם השנייה שהוא טובל בנהר זה כבר לא אותם המים, אבל קשה להפנים שבפעם השניה שטבלת בנהר אתה גם לא אותו ׳אני׳
במאמר חדש שפורסם השבוע ב nature communications נבדקו תאי עצב במוח הויזואלי. זה שרושם תמונות מהעיניים. מסתבר שאפילו ברמת תא עצב אחד – אין התנהגות אחידה לאורך זמן.
תא עצב בעכבר, שהגיב לראיה של סרט בשבוע אחד לא יגיב אותו דבר לאותו סרט אחרי מספר שבועות. היינו מצפים, וכך גם החוקרים, שקרן אור שפוגעת בתא בעין תיצור תמיד את אותה תגובה, אבל מסתבר שזה לא כך. לא רק תפיסת המציאות משתנה, אלא גם ראיית המציאות היא לא קבועה.
ארכימדס אמר: “תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם ממקומו.”
אני אומרת תנו לי נקודה יציבה אחת ואזהה את ה׳עצמי׳ ביחס אליה. מסתבר שאפילו הראיה היא לא נקודה יציבה שכזו.
אני מסתכלת על כוס קפה, פעם שמחה ביחס אליה ופעם נייטרלית ביחס אליה, אבל אפילו זה לא מדוייק, כי אני לא אוכל לדעת בוודאות שלמרות שזו נראת אותה כוס קפה של בוקר, אני באמת רואה את אותה כוס קפה.
אז מהי נקודת הייחוס שאפשר לסמוך עליה?