מהי הדרך הטובה להרגיש אושר לאורך זמן?
פרופסור דן אריאלי הוא לא בודהיסט הוא גם לא מחבק עצים. הוא חוקר התנהגות של בני אדם. פרופסור דן אריאלי מצא שאנשים שזכו לתת לאחר מאושרים יותר מאלו שזכו עבור עצמם.
כשנתנו לאנשים זכות לקפה חינם הם שמחו מאוד, אבל לאחר מספר שעות השמחה התפוגגה. כשנתנו לאנשים זכות לקפה חינם עבור אדם אחר, תחושת האושר המשיכה עד הערב.
זו הנתינה שתדלקה את תחושת האושר – לא הקפה ולא החינם.
כשאדם לוקח עבור עצמו הוא שמח, אבל לזמן קצר. כשהוא נותן לאחר – השמחה היא בעוצמה נמוכה יותר אך מחזיקה לאורך זמן.
בעולם שבנוי על ריגושים מהירים ברור אנשים ירצו לקחת לעצמם. אבל מי שיודע להקשיב לליבו ימצא את האושר שבנתינה כזרם המשכי של הנאה.
למה קשה כל כך לתת?
דן אריאלי מצא שהרצון לתת תלוי גם בהתנהגות של אנשים בסביבה. כל עוד כולם חולקים וכולם מרוויחים הכל בסדר אבל ברגע שאחד בוחר בהתנהגות אגואיסטית התמונה משתנה. אנשים מפסיקים לשתף, וכולם מרוויחים פחות. זה נבדק בכל העולם. מסתבר שלא רק הישראלים לא סובלים להרגיש פראיירים.
שמעתי את ההרצאה ושאלתי את עצמי איך אפשר אם כך כחברה להמשיך לחלוק, הרי תמיד יהיו אגואיסטים שירוויחו יותר ואחרים שירגישו פראיירים כתוצאה מכך?
התשובה היוגית היא בתשומת הלב.
איפה תשומת הלב שלך?
ביוגה אנו יודעים שאפשר להפנות את תשומת הלב. אם תבחר להרגיש את היד – תרגיש את היד. אם תבחר להרגיש את הלשון – תשומת הלב תעבור אל הלשון. נסו את זה רגע. זה מאוד מובהק.
מה אם היינו יודעים למלא את תודעתנו בתחושת אושר?
הלב מתמלא אושר אך המוח מרגיש פראייר. מה אם היינו מעבירים את תשומת הלב אל הלב ולא אל המחשבות?
התרגול היוגי של סוטרה 1.33 מעצים את תחושת השמחה. בסוף התרגול הלב מתרחב לאינסוף ותחושת אושר ממלאת. כאשר התרגול נעשה מתוך ריכוז עמוק חווית הנתינה היא כל כך מציפה שהמושג סטווה הוא כבר לא מילה אלא חוויה גופנית-רגשית שלא נרצה להפסיק. ואולי זה משהו אחר?
דן אריאלי עשה מעשה ובסוף האירוע חילק לכל אדם 20 שח כדי שירכוש בו מתנה לאחר. אפשר היה להרגיש את ההתפעמות בחדר. זה לא היה חמדנות, זה היה משהו אחר.
בשבתות אחת למספר שבועות אנחנו יושבים למדיטציה משותפת.
מידי פעם בסוף הישיבה אנו מתרגלים מדיטצית מטהה, דרך בודהיסטית אך גם יוגית להרחבת הלב. התרגול חינם ופתוח לכולם מוזמנים להצטרף.