האימון הוא הארה. האמנם?

השבוע שוב שמעתי מישהו מתאר את השפעות האימון עליו והתכווצתי. הוא סיפר כמה האימון עושה לו טוב, זו עדין לא סיבה להתכווץ נכון? אבל זה המשיך כך: כבר שנים שהוא מתרגל. הוא סובל כל השיעור – אבל בסוף השיעור הוא סוף סוף נרגע.

אני יודעת שהוא לא היחיד. יש אנשים שבטוחים שזה העניין ביוגה, תקרע את עצמך בשיעור – השלווה תגיע אחרי. תתרגל קפלבהטי חזק חזק – ואז השוואסנה נהדרת.
אין ספק שזו דרך להגיע להרפייה ולשקט מסויים, קוראים לזה parasympathetic rebound. אבל מי שחווה תרגול מסוג אחר יודע שיש עוד דרך.

יש שלווה אחרת

יש אימוני יוגה שהלך הרוח בהם, לאורך כל התרגול, מתחילתו ועד סופו – הוא אמצע. ריכוז עמוק ושליו מהרגע הראשון בו הגוף עולה על המזרון וממשיך גם אחרי שקיפלנו את המזרון. התרגול מתחיל מישיבה שקטה המשקיטה את התודעה ומישרת את הגוף. אחרי מדיטציה נמשיך בפרנאימה משמעותית המעלה טונוס סימפטתי ופאראסימפטתי גם יחד, ומפעילה אחרת אזורים חשובים במוח. ואז כשהתודעה עירנית ושקטה נעמוד, וכפות הרגליים יגעו במזרון. תחושות המזרון מתחת לכפות הרגליים, ממלאות את כל התודעה – וזרימת האסאנות מתחילה. בזכות האיסוף העולם נשאר מחוץ למזרון ונפתח ריקוד זוגי מסונכרן של תודעה וגוף, יחד הם זורמים בין אסאנה לאסאנה. לעיתים התודעה קצת מתרחקת למחשבות, ופעם הגוף מאבד לרגע את האיזון אבל עם התרגול המתמיד ולאורך זמן, האימון הנכון מביא את התודעה והגוף לאיזון שקט. יחד. עד ששניהם ממלאים את התודעה ואף אחד מהם כבר לא קיים בה. התודעה חדה ומדוייקת לנקודה אחת בקצה האצבע ובו בזמן רחבה כאילו הכילה את החדר כולו.
אימון מן הסוג השני.

הבודהיסטים טוענים שאין נירוונה לחתור אליה. ומדוע?

כי כל עוד אנחנו שואפים למשהו לא נמצא אותו ברגע הזה, והרי החיים הם הרגע הזה ועוד הרגע הזה ועוד הרגע הזה, ברצף שאין לו עבר ועתיד. זה רק עניין של הגדרה.

ובכל זאת.

דוגן, המורה זן, לימד שהאימון הוא הארה. שנים התלבטתי בנקודה הזו. מצד אחר, ברור שכל עוד נרדוף אחרי משהו – הוא לא קיים עבורנו. ומצד שני אם האימון הוא ההארה. אז למה אנחנו לא מרגישים מוארים?

אומנות תשומת הלב

תשובה אפשרית לשאלה המורכבת נרמזת בטאיטיריה אופנישד. בטקסט יש תאור של חמש שכבות מהם מורכב האדם. הפנצ׳ה (חמש) קושה (שכבה) – חמש השכבות מעידות שבמקביל לגוף הפיזי יש גם גוף נשימתי, מתחתיו גוף של מיינד, והשניים המעודנים ביותר הם: חוכמה עמוקה, ויג׳נאנה (אני אוהבת לקרוא לזה ידיעה כדי להבדיל אותה מחשיבה) ועוד יותר עמוק בפנים – אננדה. אושר גדול.

גוף פיזי, גוף נושם, מיינד, ידיעה בהירה, אננדה.

שימו לב לשכבה החמישית, לא כתוב שהשכבה העמוקה היא הרגש – פעם כזה ופעם אחר. כתוב שחור על גבי סנסקריט מצב אחד: אושר. לפי התפיסה היוגית, מתחת לכל – לגוף הסובל, לנשימה הלא שקטה, למחשבות המתרוצצות. מתחת לכל אלו קיים אושר עמוק אמיתי ואינסופי. רובנו נתקלנו בו לרגעים ספורים ומאז נשארנו בחיפושים.

אז אולי העניין הוא לא אסאנה מורכבת או צורך להתאמץ כל השיעור לרוגע שנובע מתשישות. אולי אפשר ללמוד להרגיש אותה, את השכבה החמישית הזו. האושר. ואולי אפשר גם להשאר בה קצת.

היא שם תמיד. אנחנו כבר בבית. ובכל זאת – אני עדין כועסת או חשה קנאה, ואין שום הארה בכאב גב.
איך ניישר את שתי התפיסות ההופכות? אושר מול סבל. ואולי שתיהן אמיתיות?
אני רוצה להציע הסתכלות שאולי יכולה להוביל לתשובה: שליטה בתשומת הלב. העברת תשומת הלב בין השכבות השונות המרכיבות את ה׳אני׳. אפשר לבחור אם לכוון את תשומת הלב לתחושות היד או לתחושות הנשימה, וכך לעבור מאנאמאיה קושה, השכבה הראשונה, לפראנאמיה קושה, השכבה השניה. אפשר להתבונן במגע האגן עם כרית הישיבה או במחשבות המתרוצצות , וכך להעביר את תשומת הלב מאנאמאיה קושה השכבה הראשונה, למנומאיה קושה, השכבה השלישית. אם יש בנו חלק היכול להוביל את תשומת הלב להתמקד בשכבה זו או אחרת, אולי אפשר באותה מידה לבחור להסיט את תשומת הלב לאותה אננדה?

איך עושים זאת? לשם כך יש ללמוד את אומנות הכוונת תשומת הלב.

אין לאן ללכת,
זה לא השם.
אין לאן להמשיך,
זה לא ה׳להגיע׳
יש להפריד את הנקודה מהרצף
להשאר עם הכאן.
להיות.

@@@

ללימודים מאוקטובר בזום או במפגשים דו חודשיים – הקש כאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *