אני אוהבת מילים בשפה העברית שמשתמשות בנשימה (רוח) לתיאור של רגש. לאחרונה, במהלך תרגול מדיטציה ותרגילי נשימה (pranayama) אני שמה לב להבדל המהותי בין שני מצבים שנראים ונשמעים לכאורה דומים: הרמת הרוח והתרוממות הרוח. בפועל אלו שני מצבים מאוד שונים מבחינת הגוף והתודעה. 

הרמת הרוחות (lifting the spirit) 

הרמה של הרוח הוא ביטוי שמשקף הלך רוח של התרגשות והתלהבות. ביולוגית זה מצב בו הדופק ולחץ הדם עולים, נהיה חם יותר, ועולות רמות האדרנלין בדם והדופמין במוח. 
בשפת הנוירולוגיה אפשר להתייחס להרמה של הרוח כעליה בטונוס הסימפטתי שתתבטא ברגש מהנה של התרגשות והתלהבות אפילו שמחה. לפעמים ההתרגשות גדולה מאוד ורמות ההנאה גורמות לשיכרון חושים. אולם אם המצב ימשיך לאורך זמן או אם עוצמת הגירוי הסימפטתי תהיה גבוהה מידי ההתרגשות תתחלף בחוסר סובלנות, עצבנות ועלולה אף להגיע לתגובת ׳הילחם או ברח׳ (fight or flight).

בשפת היוגה יש שיראו בהרמת הרוחות עליה בשליטה של מוטיב (גונת) הראג׳אס. בעוד הרמת הרוח היא פעולה אקטיבית, התרוממות הרוח היא משהו אחר. 

התרוממות הרוח

במילון פירוש המושג התרוממות הרוח הוא: התעלות, אושר.
התרוממות לא נשמע כמו משהו שעושים אקטיבית אלא משהו שקורה לרוח כתוצאה ממשהו אחר.
אמנם יש פה שמחה גדולה אך היא לא מלווה בהתרגשות אלא בשלווה. 
בשפה היוגית אפשר להתייחס להתרוממות הרוח כעליה של מוטיב הסאטווה: שלווה עירנית ואושר עמוק. לא משהו שמוביל לנפילה אחריו או למעבר בין up ל  down, אלא רצף ארוך של שלוות נפש (כל עוד הוא נמשך).

אפשר לראות איך שתי הגישות, האקטיבית והפסיבית מביאות לרגש דומה של שמחה פנימית אך שונה במהותו. שמחה מתוך התרגשות ואדרנלין שתגרום אחריה לצניחה אל מול התפשטות של אושר פנימי מאוזן. 

האם תרגול הפרנאימה שבחרתם מעלה את הרוח או גורם להתרוממות הרוח?

לאחרונה תרגילי נשימה הפכו פופולרים מאוד בקרב הציבור הרחב. זה כבר לא תרגול איזוטרי של נזירים במערות ומתרגלי יוגה רציניים אלא פעילות שעוסקים בה גם אנשים ללא רקע ביוגה. מדובר במיוחד בסוג מסויים של תרגילי נשימה, אלו האקטיביים, המעגליים שמעלים דופק ואדרנלין. תרגילי נשימה כמו של ווים הוף, רברסינג ונשימה מעגלית שגורמים להתרגשות גופנית גדולה המלווה לעיתים ברגשות עוצמתיים. אחרי תרגול אינטנסיבי שכזה יש תחושת רוגע. זו תחושה שנובעת משחרור של מתח גדול ונקראת parasympathetic rebound. זה השקט שאחרי הסערה ולא שקט של איזון.
ישנם יתרונות גדולים לתרגול מסוג זה כאשר הוא נעשה נכון. אפשר גם להתייחס אליהם כסוג של טאפאס או בשפת הנוירולוגיה הגברת הסובלנות הסימפטתית, אבל זה נושא לפוסט אחר. 
בעולם רווי הגירויים וההתמכרויות שאנו נמצאים בו לא פלא שהרבה מאיתנו נמשכים לשם, אך האם זה האושר שאנחנו מחפשים?

בטקסטים היוגים העתיקים שמור לתחושת האושר מקום נפרד משאר הרגשות. לפי האופנישדות הגוף האנושי מחולק לחמש שכבות כאשר הפנימית ביותר מביניהן היא האושר, אננדה. אושר הוא רגש מיוחד, בשונה מרגשות אחרים הבאים והולכים האננדה מצויה תמיד מתחת לפני השטח ומורגשת ברגעים של איזון. זוהי תחושת אושר שלווה, אוהבת. שונה לגמרי מהתרגשות ושמחה רג׳אסית.
בעיני מעניין לשים לב מתי פרנאימה גורמת לעליה רג׳אסית שיוצרת אחריה תגובת הרפייה לעומת פרנאימה מעודנת השומרת על איזון לאורך כל התרגול ומחזקת את ההטבעה של גונת הסטווה. כידוע ככל שנתרגל מצב, מקומו ילך ויתחזק בתוך מגוון ההטבעות שקיימות בנו. אם נמשיך ונתרגל פרנאימה המחזקת את הראג׳ס כוחו יגדל. אם נתרגל שוב ושוב חזרה לשליטת הסאטווה, השלווה הפנימית, היא תקבל חלק נרחב יותר בהוויתינו.

אוהבים פרנאימה? מוזמנים להצטרף לשיעורים בבית יהושע או בוינגייט.