בכל פעם שאני שומעת ביטוי שפתי שמחבר יוגה לנוירולוגיה אני מתמלאת חיוך ותהייה גם יחד. מסתבר שלאבותינו הקשר בין דפוס נשימה למצב רוח היה אינטואיטיבי. הם הבינו את הלך הרוח. היוגים לקחו את המובן מאליו צעד אחד קדימה ופיתחו תרגילי נשימה שיכולים להשפיע על המוח ודרכו על מצבנו הגופני והמנטאלי. אנחת רווחה היא דוגמה לקשר בין דפוס נשימה למערכת העצבים, וחשוב להכיר אותו כתרגול ולהשתמש בו כדי להפחית מתח.

מתח, כמו גז חממה, הוא תוצר לוואי של החיים המודרנים. היעילות הגבוהה והעמידה בזמנים צפופים, בציפיות עלולים להיות too much. מעבר לגבול מסויים זה פשוט קצת יותר מידי. מה הגבול? לעיתים לא נדע לזהות אותו עד שלא נחצה אותו. אנחה היא אמצעי זיהוי של הגוף. והיא גם דרך רגעית לפיתרון.

במקרים של מתח קטן אבל מתמשך נמצא את עצמנו לעיתים נאנחים באופן ספונטני. דווקא בשיא הלחץ זה לא יקרה מעצמו. לרוב האנחה תבוא רק כשנשב רגע בשקט. כשמתחילה הרגיעה הגוף מנסה להגביר את הפחתת המתח. כדי לעשות זאת הוא משתמש בקשר בין נשימה לגוף.

אנחה מתחילה בשאיפה מעט עמוקה מהרגיל, לרב דרך הפה.
היא ממשיכה בשחרור של הלסת ושרירי הלוע
מלווה בהפחתת מתח מכלוב הצלעות
ומסתיימת בהתכנסות של הסרעפת

אנחה משחררת מתח משרירי הפה ולסת ומשרירי בית החזה. מקומות בהן התגובה הסימפטתית יוצרת מתח שרירי. שחרור שרירים אלו מפחית את פעילות המערכת הסימפטתית וזו משחררת את עליונותה על המערכת ההפוכה, הפאראסימפטתית. מעבר השליטה למערכת המרגיעה מאפשר ירידה של קצב הלב, לחץ דם והדופק. לפעמים שחרור המתח מלווה בריבוי מחשבות. לאנשים הסובלים ממחשבות מתרוצצות או טורדניות הרגיעה לא תמיד נעימה. אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר.

לא כולנו נאנחים באותה מידה. יש אנשים שאנחה באה להם בקלות. ברגע שהם מתיישבים או נשכבים הם נאנחים. יש גם כאלו שלא אוהבים להאנח בציבור ויש אפילו את אלו שהתופעה פשוט לא קורית להם. הם לא נאנחים. האם אתם כאלו? האם אתם אנשים לחוצים?

אם אתם מאלו שנאנחים יותר מידי כדאי לבדוק את הסיבה. מחקרים מצאו קשר בין אנחות תכופות לעצב.

אפשר ואולי כדאי ללמד את עצמך להאנח מידי פעם. להרשות לאויר לצאת לאט ובאריכות דרך הפה. אם אתה מהנאנחים רק קצת כדאי לזהות את הרגע הזה שאנחה באה מעצמה ואולי להעמיק אותה. להוסיף לה אחת מכוונת. גם שימוש בידיים יכול לעזור. אפשר להרים את הידיים עם השאיפה ולתת להן ליפול לאורך הנשיפה. אם אין אף אחד בסביבה רצוי אפילו להשמיע צליל. להאנח.

מסתבר שיש ילדים שבאופן טבעי כמעט לא נאנחים. אולי זה נראה להם לא אסטטי, אולי הגוף שלהם פשוט לא יודע להרגע בקלות. כדאי לשים לב לכאלו, ולהפוך את האנחה לפעילות משותפת ומצחיקה. כן, גם צחוק יפה לבריאות.

בסדנה בשבת נתעמק בדפוסי נשימה מעט מורכבים יותר והקשר שלהם לאישיות. הרצאה, התבוננות עצמית ותרגול. מקומות אחרונים למהירי ההחלטה.

שיהיה שבוע טוב לכולנו.
זהר